אני- אאוו!! אני צועדת אחורה. אסור היה לי לשפוט אותו. היו לו סיבות הוגנות. נראה לי. לירון- את בסדר? הוא מתקרב אלי, אבל לא מספיק לעשות הרבה לפני שאני זועקת- אל תתקרב! דמעות ממלאות את עיניי, כך שאני רואה מטושטש. אני לא רוצה לשפוך הכול כאן. עכשיו. לירון- ניקול, מה קרה? הוא מביט עלי. על פני, על גופי, על הכול. ואז הוא קולט את ידיי. לירון- וואו, איך זה קרה? זה בגלל שנגעת בי? מה ראית? אני- כמה זמן? כמה זמן ידעת על זה? לירון- על מה? על מה את מדברת? על מה שעובר עלי. על כול זה. הבנתי שאם הוא יכול לקרוא את מחשבותיי, יהיה עדיף שזה מה שיעשה, כי לא בא לי לדבר, ולא נראה לי שהוא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. לירון- לא יותר מיומיים, אולי קצת יותר. אני- ולא תכננת לספר לי?! ידיי עדיין מחזיקות אחת את השנייה, וכל מילה שיוצאת מפי, יוצאת עם בכי, ועם קול זועק. לירון- תני לי לעזור לך, אני יכול באמת. הוא ממשיך להתקרב ואני ממשיכה ללכת אחורה. אני- אל תתקרב אלי!!! הפעם אני כבר צועקת, ופני אדומות מבכי. אני- תעזוב אותי!! הכול בגללך!!!! הכול!!!! לירון- אני מצטער, באמת, על הכול. אני באמת שלא התכוונתי. די ניקול, את מלחיצה אותי. תפסיקי עם זה. אני- כואב לי. אני מייללת ומתחילה לבכות חזק. כאילו אין לי משפחה. אין לי עם מי להיות. ואת האמת, אין לי. לירון- אני רוצה לעזור לך! תאפשרי לי! אני- לא!! כשהוא מתקרב אלי יותר מהר, משהו ירוק מסתובב סביבי, ומכאיב ללירון. כל כך, שהוא עף אחורה, יותר חזק מהמכה שהבאתי לו. הרבה יותר חזק. מגן כוח, יפה. אני שומעת את לירון אומר. אני- מה יפה בזה הא? הא!?! מה עובר עלי? לתוך מה הכנסת אותי לירון? טוביאס? איך שלא קוראים לך!?! לירון מנער את מכנסיו בעזרת ידו. לירון- טוב, מכיוון שאת לא מתכוונת לתת לי לעזור לך, אעשה זאת בעצמי, בלי רשותך. לירון מתקרב אלי, עד שזרועו על מותניי, ומנשק אותי. לא יודעת למה או איך, אבל זה עזר לכאב לגדול, ולכאב יותר עד שראשי מתפוצץ מכאבים וכפות ידיי נראות לי, עולות באש. ואז הכאב נעלם. הכוויות נעלמו. כאילו מעולם לא היו.
אני- אאוו!! אני צועדת אחורה. אסור היה לי לשפוט אותו. היו לו סיבות הוגנות. נראה לי. לירון- את בסדר? הוא מתקרב אלי, אבל לא מספיק לעשות הרבה לפני שאני זועקת- אל תתקרב! דמעות ממלאות את עיניי, כך שאני רואה מטושטש. אני לא רוצה לשפוך הכול כאן. עכשיו. לירון- ניקול, מה קרה? הוא מביט עלי. על פני, על גופי, על הכול. ואז הוא קולט את ידיי. לירון- וואו, איך זה קרה? זה בגלל שנגעת בי? מה ראית? אני- כמה זמן? כמה זמן ידעת על זה? לירון- על מה? על מה את מדברת? על מה שעובר עלי. על כול זה. הבנתי שאם הוא יכול לקרוא את מחשבותיי, יהיה עדיף שזה מה שיעשה, כי לא בא לי לדבר, ולא נראה לי שהוא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. לירון- לא יותר מיומיים, אולי קצת יותר. אני- ולא תכננת לספר לי?! ידיי עדיין מחזיקות אחת את השנייה, וכל מילה שיוצאת מפי, יוצאת עם בכי, ועם קול זועק. לירון- תני לי לעזור לך, אני יכול באמת. הוא ממשיך להתקרב ואני ממשיכה ללכת אחורה. אני- אל תתקרב אלי!!! הפעם אני כבר צועקת, ופני אדומות מבכי. אני- תעזוב אותי!! הכול בגללך!!!! הכול!!!! לירון- אני מצטער, באמת, על הכול. אני באמת שלא התכוונתי. די ניקול, את מלחיצה אותי. תפסיקי עם זה. אני- כואב לי. אני מייללת ומתחילה לבכות חזק. כאילו אין לי משפחה. אין לי עם מי להיות. ואת האמת, אין לי. לירון- אני רוצה לעזור לך! תאפשרי לי! אני- לא!! כשהוא מתקרב אלי יותר מהר, משהו ירוק מסתובב סביבי, ומכאיב ללירון. כל כך, שהוא עף אחורה, יותר חזק מהמכה שהבאתי לו. הרבה יותר חזק. מגן כוח, יפה. אני שומעת את לירון אומר. אני- מה יפה בזה הא? הא!?! מה עובר עלי? לתוך מה הכנסת אותי לירון? טוביאס? איך שלא קוראים לך!?! לירון מנער את מכנסיו בעזרת ידו. לירון- טוב, מכיוון שאת לא מתכוונת לתת לי לעזור לך, אעשה זאת בעצמי, בלי רשותך. לירון מתקרב אלי, עד שזרועו על מותניי, ומנשק אותי. לא יודעת למה או איך, אבל זה עזר לכאב לגדול, ולכאב יותר עד שראשי מתפוצץ מכאבים וכפות ידיי נראות לי, עולות באש. ואז הכאב נעלם. הכוויות נעלמו. כאילו מעולם לא היו.
|