כשאני רואה שידיי נקיות אני מנסה להתרחק, אבל הוא לא נותן לי. הוא רק ממשיך לנשק אותי, ולא עוזב. משום מה, אני, הילדה שניסתה להרוג אותו, נותנת לו להמשיך. לעשות מה שהוא רוצה. ולא אכפת לי. אני מורידה את ידי מידי השנייה, ושמה אותן על צווארו. אני שומעת את מחשבותיו, והוא רק חושב על ג'וני. זה דיי מעצבן אותי. פתאום מחשבותיו נעצרות, ונחסמות כך שאני לא יכולה לשמוע. כלום. רק חלל ריק ושחור. הוא מתרחק ממני קצת, כשידיו עדיין על מותניי, וידיי עדיין על צווארו, ואנחנו עומדים שם. פשוט עומדים. בלי תזוזה. אני- מה? מה לא בסדר? לירון- סתם מעניין אותי לדעת.... את לא כועסת או עצבנית נכון? אני- עד כמה שידוע לי...וידוע לי לא כל כך הרבה.... לא אני לא. למה? הוא זז קצת, מתנתק מאחיזתי, ולא מסתכל עלי. הוא מסתכל על כל דבר אחר, חוץ ממני. לירון- לא סתם... בלי סיבה.... רק רציתי לדעת זה הכול.... אני- אני מוכנה להתערב שזה לא הכול. מה קרה? די לירון תפסיק להסתיר ממני דברים. בבקשה. אני לא מסוגלת לזה יותר. אני צועדת לכיוון הספה ומתיישבת. כשלירון עדיין עומד שם, ונשען על הקיר. סוף סוף הוא מסתכל עלי, אבל אני לא עליו. אני לא נותנת לו לענות לי. עדיין. אני- זה פשוט... משגע אותי, איך שאתה תמיד לא עונה לי בשאלות, ואיך שאתה פעם אחת חבר שלי ופעם אחרת אויב שלי, וגם איך אני צריכה לגלות עליך דברים בדרכים הכי מוזרות ועצובות שאני לא מסוגלת לקבל. אני לא רוצה להיות תקועה איתך באמצע כל השאלות האלו, שאתה כמובן ממש לא מתכוון לענות לי! לירון- ככה את רואה את זה? שאת תקועה איתי? שאני אויב שלך? זה מה שהבנת? אני- זה לא שהיה לי הרבה להבין כי לא היה לי הרבה אינפורמציה לחבר לדבר שלם. בקושי והיה לי. חוץ מזה אני ממש לא חושבת שאני תקועה איתך. או אולי אני כן? כי הרי יש את הקופסא שאנחנו תקועים בה, ואז הוא נעלם. לנצח. אני- יש משהו שאני צריכה לספר לך... משהו חשוב. נראה לי.
כשאני רואה שידיי נקיות אני מנסה להתרחק, אבל הוא לא נותן לי. הוא רק ממשיך לנשק אותי, ולא עוזב. משום מה, אני, הילדה שניסתה להרוג אותו, נותנת לו להמשיך. לעשות מה שהוא רוצה. ולא אכפת לי. אני מורידה את ידי מידי השנייה, ושמה אותן על צווארו. אני שומעת את מחשבותיו, והוא רק חושב על ג'וני. זה דיי מעצבן אותי. פתאום מחשבותיו נעצרות, ונחסמות כך שאני לא יכולה לשמוע. כלום. רק חלל ריק ושחור. הוא מתרחק ממני קצת, כשידיו עדיין על מותניי, וידיי עדיין על צווארו, ואנחנו עומדים שם. פשוט עומדים. בלי תזוזה. אני- מה? מה לא בסדר? לירון- סתם מעניין אותי לדעת.... את לא כועסת או עצבנית נכון? אני- עד כמה שידוע לי...וידוע לי לא כל כך הרבה.... לא אני לא. למה? הוא זז קצת, מתנתק מאחיזתי, ולא מסתכל עלי. הוא מסתכל על כל דבר אחר, חוץ ממני. לירון- לא סתם... בלי סיבה.... רק רציתי לדעת זה הכול.... אני- אני מוכנה להתערב שזה לא הכול. מה קרה? די לירון תפסיק להסתיר ממני דברים. בבקשה. אני לא מסוגלת לזה יותר. אני צועדת לכיוון הספה ומתיישבת. כשלירון עדיין עומד שם, ונשען על הקיר. סוף סוף הוא מסתכל עלי, אבל אני לא עליו. אני לא נותנת לו לענות לי. עדיין. אני- זה פשוט... משגע אותי, איך שאתה תמיד לא עונה לי בשאלות, ואיך שאתה פעם אחת חבר שלי ופעם אחרת אויב שלי, וגם איך אני צריכה לגלות עליך דברים בדרכים הכי מוזרות ועצובות שאני לא מסוגלת לקבל. אני לא רוצה להיות תקועה איתך באמצע כל השאלות האלו, שאתה כמובן ממש לא מתכוון לענות לי! לירון- ככה את רואה את זה? שאת תקועה איתי? שאני אויב שלך? זה מה שהבנת? אני- זה לא שהיה לי הרבה להבין כי לא היה לי הרבה אינפורמציה לחבר לדבר שלם. בקושי והיה לי. חוץ מזה אני ממש לא חושבת שאני תקועה איתך. או אולי אני כן? כי הרי יש את הקופסא שאנחנו תקועים בה, ואז הוא נעלם. לנצח. אני- יש משהו שאני צריכה לספר לך... משהו חשוב. נראה לי.
|