אני- אז אתה מתכוון לספר לי או לא? הוא לא עונה. זה קשה לו. אני מסוגלת לראות את זה, כי לימדתי את עצמי לזהות מתי זה קורה, למה, ואיך הוא נראה כשזה קורה. את האמת אין לי מושג איך, או למה עשיתי זאת, אבל פשוט עשיתי. פתאום צל כזה מסובב את לירון, בצבע אפור שחור כזה, ואז נעלם. אני מחזיקה חזק בספה, ומתמוטטת על הספה. מנסה לחשוב מה קרה כאן. לירון- ניקול הכל בסדר? מה קרה? אני- אתה, אתה, אתה הייתה אפור! שחור! איזשהו צבע בסגנון! אתה מוכן להסביר לי מזה היה? לירון- בשמחה אם תסבירי לי מה לעזאזל את מתכוונת. מה זאת אומרת שחור? אני- מסביבך, כולך הייתה שחור כזה כמו צל אבל מכל הכיוונים. לא רק מצד אחד. אני.... כאב לי הראש מאוד, בניסיון להבין מה לעזאזל זה היה. כי אם לירון לא יודע, אין סיכוי שאני אדע. יש רק בן אדם אחד שיכול מאוד להיות שיודע..... אני- תגיד, איפה ג'וני? לירון- אני לא יודע. ברצינות. אני גם התעלפתי, אבל רק לדקה או שתיים, ואחר כך הוא פשוט לא היה שם. ישר מיהרתי להרים אותך, ואת הרוב את כבר יודעת. אני- הרוב? מה אני לא יודעת, שכמובן, שוב לא אמרת לי? לירון- כלום.... חוץ מהעובדה של הסכין כלום.... הסכין. זה שגרם לכך שראיתי שחור. זה שגרם לכך שהבנתי יותר מדי. זה שגרם לכך שגיליתי עלי דברים שלא רציתי או הייתי מוכנה לשמוע. זה שעליו חרות שמה של אמי המתה. אני- מה איתו באמת? הוא היה בידי כשהתעלפתי, וכשהתעוררתי כבר לא. אתה נגעת בו? אני נרגעת כשאני מבינה שלא שמע את מחשבותיי על הסכין. לירון- אני לא. אחי כן. ואני חושב שאני יודע איפה למצוא אותו, אבל למה את שואלת? אני- תקשיב, בלי לפגוע בך או משהו, ואני יודעת כמה אתה שונא אותו, אני צריכה ממש ממש ממש לדבר איתו. יש לי כל כך הרבה שאלות שאו שאתה לא מתכוון לענות לי, או שאתה לא יודע. ואני מוכנה להתערב שהוא יודע אותם. לירון- ניקול לא. אל תעשי את זה. הוא יכול להרוג אותך. ואני לא אתן לזה לקרות. שוב. אני- זה שווה את הסיכון. אני קמה, תופסת את הידית, ורק אז קולטת שהוא אמר שוב, כאילו זה קרה פעם, כאילו מתתי, ואת האמת, האם אני מסוגלת לדעת? אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את הדלת, ולחשוב על מה כוונתו, משהו מושך אותי אחורה כמה סנטימטרים, ונועל את הדלת. המשהו הזה, זה לירון.
אני- אז אתה מתכוון לספר לי או לא? הוא לא עונה. זה קשה לו. אני מסוגלת לראות את זה, כי לימדתי את עצמי לזהות מתי זה קורה, למה, ואיך הוא נראה כשזה קורה. את האמת אין לי מושג איך, או למה עשיתי זאת, אבל פשוט עשיתי. פתאום צל כזה מסובב את לירון, בצבע אפור שחור כזה, ואז נעלם. אני מחזיקה חזק בספה, ומתמוטטת על הספה. מנסה לחשוב מה קרה כאן. לירון- ניקול הכל בסדר? מה קרה? אני- אתה, אתה, אתה הייתה אפור! שחור! איזשהו צבע בסגנון! אתה מוכן להסביר לי מזה היה? לירון- בשמחה אם תסבירי לי מה לעזאזל את מתכוונת. מה זאת אומרת שחור? אני- מסביבך, כולך הייתה שחור כזה כמו צל אבל מכל הכיוונים. לא רק מצד אחד. אני.... כאב לי הראש מאוד, בניסיון להבין מה לעזאזל זה היה. כי אם לירון לא יודע, אין סיכוי שאני אדע. יש רק בן אדם אחד שיכול מאוד להיות שיודע..... אני- תגיד, איפה ג'וני? לירון- אני לא יודע. ברצינות. אני גם התעלפתי, אבל רק לדקה או שתיים, ואחר כך הוא פשוט לא היה שם. ישר מיהרתי להרים אותך, ואת הרוב את כבר יודעת. אני- הרוב? מה אני לא יודעת, שכמובן, שוב לא אמרת לי? לירון- כלום.... חוץ מהעובדה של הסכין כלום.... הסכין. זה שגרם לכך שראיתי שחור. זה שגרם לכך שהבנתי יותר מדי. זה שגרם לכך שגיליתי עלי דברים שלא רציתי או הייתי מוכנה לשמוע. זה שעליו חרות שמה של אמי המתה. אני- מה איתו באמת? הוא היה בידי כשהתעלפתי, וכשהתעוררתי כבר לא. אתה נגעת בו? אני נרגעת כשאני מבינה שלא שמע את מחשבותיי על הסכין. לירון- אני לא. אחי כן. ואני חושב שאני יודע איפה למצוא אותו, אבל למה את שואלת? אני- תקשיב, בלי לפגוע בך או משהו, ואני יודעת כמה אתה שונא אותו, אני צריכה ממש ממש ממש לדבר איתו. יש לי כל כך הרבה שאלות שאו שאתה לא מתכוון לענות לי, או שאתה לא יודע. ואני מוכנה להתערב שהוא יודע אותם. לירון- ניקול לא. אל תעשי את זה. הוא יכול להרוג אותך. ואני לא אתן לזה לקרות. שוב. אני- זה שווה את הסיכון. אני קמה, תופסת את הידית, ורק אז קולטת שהוא אמר שוב, כאילו זה קרה פעם, כאילו מתתי, ואת האמת, האם אני מסוגלת לדעת? אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את הדלת, ולחשוב על מה כוונתו, משהו מושך אותי אחורה כמה סנטימטרים, ונועל את הדלת. המשהו הזה, זה לירון.
|