אני מסתובבת אליו, ופני אדומות. לוהטות. אם לא ידעתי, הייתי אומרת שהם עלו באש. ממש ככה. הבטתי בו במבט שהפחיד אותי, מבט שואמר כזה: "עוד פעם אחת אתה עושה את זה, אתה מת" או כמו: "מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה??" אבל הוא כבר ראה את מחשבותיי, שכנראה לא הצלחתי לחסום טוב. לירון- ככה את רואה את זה? שעשיתי מעשה רע? אני מנסה להציל אותך! חוץ מזה אני היחיד שיודע איפה הוא, ואין סיכוי קטן שאתן לך ללכת. אין בעיה. אני חושבת. אם אתה לא אומר לי, אמצע את זה לבד. אני חודרת לתוך מוחו, ושוב לא מוצאת את תשובתי. אני מתעלמת מתמונות עלי ועל ג'וני וחודרת עמוק יותר, ויותר, עד שמתחיל לכאוב לי. אני רואה אותו מזיע. הוא כמעט נשבר. אני חושבת, מכיוון שהבנתי שהוא שולט במה שאני רואה במוחו. או שומעת יותר נכון. אני נכנסת עמוק יותר, ויותר, עד שלירון נשכב על הרצפה. חסר הכרה. לא רציתי לעשות לו את זה, אבל הייתי חייבת. פשוט חייבת. בית מספר 59. אני רואה אותו חושב. המחשבה לכך גורמת לי צמרמורת. בית מספר 59. המקום שבו לירון גילה לי, את ההתחלה של הדבר הזה. זה היה המקום שבו נכנסתי למלחמה לראשונה. זה היה המקום בו הכול השתנה. זה גם היה המקום שהבנתי שאני עדיין אוהבת אותו. עכשיו אני כבר לא בטוחה בכך. אני מנגבת את הזיעה על מצחי, בעזרת ידי, ויוצאת מהדירה. אני לוחצת על הכפתור במעלית שאומר "למטה", ומחכה שהיא תיהיה פה. לפני שהמעלית מגיעה, אין לי זמן להגיב ליד שנוכתת על שפתי, מחזיקה מפית, ולוחצת חזק. אני מתחילה לרעוד, ומנסה להשתחרר בכל כוחי, אבל שום דבר לא קורה. רק בן אדם אחד מסוגל לעשות את זה, ורק עם דבר אחד. שני דברים רצים לי בראש לפני שאני מעולפת לגמרי והם: לירון, וקסם.
אני מסתובבת אליו, ופני אדומות. לוהטות. אם לא ידעתי, הייתי אומרת שהם עלו באש. ממש ככה. הבטתי בו במבט שהפחיד אותי, מבט שואמר כזה: "עוד פעם אחת אתה עושה את זה, אתה מת" או כמו: "מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה??" אבל הוא כבר ראה את מחשבותיי, שכנראה לא הצלחתי לחסום טוב. לירון- ככה את רואה את זה? שעשיתי מעשה רע? אני מנסה להציל אותך! חוץ מזה אני היחיד שיודע איפה הוא, ואין סיכוי קטן שאתן לך ללכת. אין בעיה. אני חושבת. אם אתה לא אומר לי, אמצע את זה לבד. אני חודרת לתוך מוחו, ושוב לא מוצאת את תשובתי. אני מתעלמת מתמונות עלי ועל ג'וני וחודרת עמוק יותר, ויותר, עד שמתחיל לכאוב לי. אני רואה אותו מזיע. הוא כמעט נשבר. אני חושבת, מכיוון שהבנתי שהוא שולט במה שאני רואה במוחו. או שומעת יותר נכון. אני נכנסת עמוק יותר, ויותר, עד שלירון נשכב על הרצפה. חסר הכרה. לא רציתי לעשות לו את זה, אבל הייתי חייבת. פשוט חייבת. בית מספר 59. אני רואה אותו חושב. המחשבה לכך גורמת לי צמרמורת. בית מספר 59. המקום שבו לירון גילה לי, את ההתחלה של הדבר הזה. זה היה המקום שבו נכנסתי למלחמה לראשונה. זה היה המקום בו הכול השתנה. זה גם היה המקום שהבנתי שאני עדיין אוהבת אותו. עכשיו אני כבר לא בטוחה בכך. אני מנגבת את הזיעה על מצחי, בעזרת ידי, ויוצאת מהדירה. אני לוחצת על הכפתור במעלית שאומר "למטה", ומחכה שהיא תיהיה פה. לפני שהמעלית מגיעה, אין לי זמן להגיב ליד שנוכתת על שפתי, מחזיקה מפית, ולוחצת חזק. אני מתחילה לרעוד, ומנסה להשתחרר בכל כוחי, אבל שום דבר לא קורה. רק בן אדם אחד מסוגל לעשות את זה, ורק עם דבר אחד. שני דברים רצים לי בראש לפני שאני מעולפת לגמרי והם: לירון, וקסם.
|