משום מה, התעוררתי אחרי חמש שניות, כשלירון גורר אותי לדירה. ידו עדיין על שפתי. אני מנסה לפתוח את עיניי אבל לא מצליחה. משהו חוסם אותי. ואני רק מסוגלת לנחש מה. אני מתחילה להחמם מכעס, ופתאום אני כולי מכוסה בכתום ואדום. באש. אבל האש לא פוגעת בי. היא עושה בדיוק ההפך, היא עוזרת לי, על ידי זה שהיא פוגעת בו. הוא עף אחורה, ונופל למזלו על הספה. אני הולכת לכיוונו, לא מזהה מי אני יותר. מה הייתי, ולמה הוא הפך אותי. למפלצת. פתאום אני זזה ממש מהר לכיוונו, שלא שמתי לב שלקח לי שני שניות ללכת מהקצה השני, אליו. ממש מהר. יותר מידי מהר, כמו משהו לא נורמלי. לירון- הייתי צריך לדעת שתשתפרי מהר. הייתי צריך להיות מוכן. הוא מתרומם מהספה, כשידו נשענת עליה, והוא לא מסוגל לקום. הוא סובל. בגללי. אני- מצטערת. לא שלטתי בזה. טוב בעצם, אני לא זאת שצריכה להצטער. מה לעזאזל עשית?!?! מה חשבת כשעצרת אותי כשהייתי כל כך קרובה אליו. כל כך קרובה אל האמת!! אני צריכה לדעת אותה, ואתה עצרתי אותי מהדבר שהכי חשוב לי! מהדבר שאני באמת צריכה!! לירון- אני מצטער. באמת. אבל אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. להרוג את עצמך. את מיוחדת ניקול. מאוד מיוחדת. את לא מי שאת חושבת שאת. הזהות שלך לא אמיתית, לא תאריך הלידה, לא השם, רק הגיל. סוג של. הוא משתעל כשהוא אומר את החלק האחרון, בתקווה שלא שמעתי כלום. אבל שמעתי, או שמעתי. אני- למה אתה מתכוון זהותי שגויה? יום הולדתי בעוד כמה חודשים, וכן קוראים לי ניקול, כי ככה אמי בחרה לקרוא לי. לירון- כן, רק חבל שהיא לא באמת אמך. הסכין? טוב השם שג'וני חרת עליו, זה שם אמך, האמיתית. אני רק יצרתי אשליה, ככה שלא תדעי. גרמתי לכך שתראי את שם אמך המאמצת. אני לא הייתי מסוגל להגיד לך, ולא מסוגל שתדעי את האמת עדיין, אוור. אני- אוור? למה אתה מתכוון? כאילו לנצח? זאת כאילו הכוונה? ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר לנצח? לירון- זה לא כאילו... זה באמת. כמו שלי קוראים טוביאס באמת, לך קוראים...מממ.... אוור. אני לא מסוגלת לשמוע יותר.
משום מה, התעוררתי אחרי חמש שניות, כשלירון גורר אותי לדירה. ידו עדיין על שפתי. אני מנסה לפתוח את עיניי אבל לא מצליחה. משהו חוסם אותי. ואני רק מסוגלת לנחש מה. אני מתחילה להחמם מכעס, ופתאום אני כולי מכוסה בכתום ואדום. באש. אבל האש לא פוגעת בי. היא עושה בדיוק ההפך, היא עוזרת לי, על ידי זה שהיא פוגעת בו. הוא עף אחורה, ונופל למזלו על הספה. אני הולכת לכיוונו, לא מזהה מי אני יותר. מה הייתי, ולמה הוא הפך אותי. למפלצת. פתאום אני זזה ממש מהר לכיוונו, שלא שמתי לב שלקח לי שני שניות ללכת מהקצה השני, אליו. ממש מהר. יותר מידי מהר, כמו משהו לא נורמלי. לירון- הייתי צריך לדעת שתשתפרי מהר. הייתי צריך להיות מוכן. הוא מתרומם מהספה, כשידו נשענת עליה, והוא לא מסוגל לקום. הוא סובל. בגללי. אני- מצטערת. לא שלטתי בזה. טוב בעצם, אני לא זאת שצריכה להצטער. מה לעזאזל עשית?!?! מה חשבת כשעצרת אותי כשהייתי כל כך קרובה אליו. כל כך קרובה אל האמת!! אני צריכה לדעת אותה, ואתה עצרתי אותי מהדבר שהכי חשוב לי! מהדבר שאני באמת צריכה!! לירון- אני מצטער. באמת. אבל אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. להרוג את עצמך. את מיוחדת ניקול. מאוד מיוחדת. את לא מי שאת חושבת שאת. הזהות שלך לא אמיתית, לא תאריך הלידה, לא השם, רק הגיל. סוג של. הוא משתעל כשהוא אומר את החלק האחרון, בתקווה שלא שמעתי כלום. אבל שמעתי, או שמעתי. אני- למה אתה מתכוון זהותי שגויה? יום הולדתי בעוד כמה חודשים, וכן קוראים לי ניקול, כי ככה אמי בחרה לקרוא לי. לירון- כן, רק חבל שהיא לא באמת אמך. הסכין? טוב השם שג'וני חרת עליו, זה שם אמך, האמיתית. אני רק יצרתי אשליה, ככה שלא תדעי. גרמתי לכך שתראי את שם אמך המאמצת. אני לא הייתי מסוגל להגיד לך, ולא מסוגל שתדעי את האמת עדיין, אוור. אני- אוור? למה אתה מתכוון? כאילו לנצח? זאת כאילו הכוונה? ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר לנצח? לירון- זה לא כאילו... זה באמת. כמו שלי קוראים טוביאס באמת, לך קוראים...מממ.... אוור. אני לא מסוגלת לשמוע יותר.
|