אני רוצה להודיע על שינוי קטן מאוד בצורת הכתיבה של היומן.
שמתי לב שהרבה אנשים מתקשים לקרוא את צורת הכתיבה שלי, ושהצורה שלי קצת קשה לקריאה.
אז החלטתי לשנות קצת
בסוף הקריאה, תודיעו לי אם עדיף את הדרך הזאתי או את הדרך הישנה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ראשי התחיל להסתחרר, שזה סימן גדול מאוד לכך שאני לא מבינה.
אני- למה אתה מתכוון? ולמה אתה לא מדבר?
ולמרות שאני רוצה מאוד לדעת, הוא לא עונה לי.
אני- לירון? הכול בסדר?
אבל הוא עדיין לא עונה. הוא שקט מדי.
אני- לירון? אני מרימה קצת את קולי, אבל עדיין כלום.
ופתאום הוא עונה. בקול.
לירון- אל תדאגי הכול בסדר איתי, אבל את עדיין זוהרת.
רק עכשיו שמתי לב למה הוא התכוון. אני מסתכלת על ידי והן זוהרות. מוקפות בדבר שהקיף פעם את לירון, רק שעכשיו הם לא שחורות אלה לבנות.
אני- אתה אולי יודע למה?
בשקט, הוא מתרומם מהרצפה, ונעמד לידי, ידיו נאחזות במותניי, גורמות לכך שרעדתי קצת...
ולמרות שאני רוצה להמשיך לעמוד שם, לידו, לנצח, אני יודעת שזה לא הזמן. ממש לא.
אני מתרחקת קצת ממנו, ומפנה את פני לרצפה, לא מסוגלת להסתכל עליו.
אני- יש משהו שאני לא מצליחה להבין. למה אתה מרחיק אותי ממנו? מג'וני?
הוא מסתיר משהו, אני יודעת. הוא מתנהג בדיוק באותה צורה שהתנהג באותו יום שגילה לי את שמו, או באותו יום שגילה לי את שמי.....
אני מבינה שמשהו, שאני -כמובן- לא מודעת עליו, מתרחש. ותחושה יותר חזקה אומרת לי שאני חייבת לגלות מה.
אני- אם אתה לא מתכוון לספר לי, אני אלך אליו.
אבל הוא לא עונה.
אני- אתה יודע מה? נמאס לי!! נמאס לי להיות הנושא שאתה מסתיר ממני!! אני מרימה את קולי לטון שאני לא ממש אוהבת.
לירון- ניקול זה ממש לא ככה... את לא מבינה...
אתה צודק, אני לא מבינה, אתה מוכן להסביר לי? אני חושבת.
כל כך קרובה להוציא את המשפט מהפה, אבל במקום זה יוצא לי- אוור. הטון שלי חזר להיות עדין ושקט.
לירון- מה?
איך אני מסוגלת להסביר לו משהו, שאין לי מושג מה משמעותו?
אני- אתה בעצמך אמרת שקוראים לי אוור נכון? אז תקרא לי אוור. לא ניקול.
לירון מחייך חצי חיוך, ומתקרב אלי שוב.
רק שהפעם אני מהירה מספיק להצמיד את שפתיי לשפתיו, ולפני שהוא מבין מה קורה, אני מוסרת לו מסר טלפתי.
תסלח לי, אני חושבת. ואז אני מתרחקת ממנו, ורואה שהוא נרדם. ישר על המיטה שלו. בזכותי. בגללי.
אני חייבת להבין מה קורה, והדרך היחידה לעשות זאת, הייתה להרדים את לירון.
שמתי לב שהפסקתי לזהור.
אני רוצה להודיע על שינוי קטן מאוד בצורת הכתיבה של היומן.
שמתי לב שהרבה אנשים מתקשים לקרוא את צורת הכתיבה שלי, ושהצורה שלי קצת קשה לקריאה.
אז החלטתי לשנות קצת
בסוף הקריאה, תודיעו לי אם עדיף את הדרך הזאתי או את הדרך הישנה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ראשי התחיל להסתחרר, שזה סימן גדול מאוד לכך שאני לא מבינה.
אני- למה אתה מתכוון? ולמה אתה לא מדבר?
ולמרות שאני רוצה מאוד לדעת, הוא לא עונה לי.
אני- לירון? הכול בסדר?
אבל הוא עדיין לא עונה. הוא שקט מדי.
אני- לירון? אני מרימה קצת את קולי, אבל עדיין כלום.
ופתאום הוא עונה. בקול.
לירון- אל תדאגי הכול בסדר איתי, אבל את עדיין זוהרת.
רק עכשיו שמתי לב למה הוא התכוון. אני מסתכלת על ידי והן זוהרות. מוקפות בדבר שהקיף פעם את לירון, רק שעכשיו הם לא שחורות אלה לבנות.
אני- אתה אולי יודע למה?
בשקט, הוא מתרומם מהרצפה, ונעמד לידי, ידיו נאחזות במותניי, גורמות לכך שרעדתי קצת...
ולמרות שאני רוצה להמשיך לעמוד שם, לידו, לנצח, אני יודעת שזה לא הזמן. ממש לא.
אני מתרחקת קצת ממנו, ומפנה את פני לרצפה, לא מסוגלת להסתכל עליו.
אני- יש משהו שאני לא מצליחה להבין. למה אתה מרחיק אותי ממנו? מג'וני?
הוא מסתיר משהו, אני יודעת. הוא מתנהג בדיוק באותה צורה שהתנהג באותו יום שגילה לי את שמו, או באותו יום שגילה לי את שמי.....
אני מבינה שמשהו, שאני -כמובן- לא מודעת עליו, מתרחש. ותחושה יותר חזקה אומרת לי שאני חייבת לגלות מה.
אני- אם אתה לא מתכוון לספר לי, אני אלך אליו.
אבל הוא לא עונה.
אני- אתה יודע מה? נמאס לי!! נמאס לי להיות הנושא שאתה מסתיר ממני!! אני מרימה את קולי לטון שאני לא ממש אוהבת.
לירון- ניקול זה ממש לא ככה... את לא מבינה...
אתה צודק, אני לא מבינה, אתה מוכן להסביר לי? אני חושבת.
כל כך קרובה להוציא את המשפט מהפה, אבל במקום זה יוצא לי- אוור. הטון שלי חזר להיות עדין ושקט.
לירון- מה?
איך אני מסוגלת להסביר לו משהו, שאין לי מושג מה משמעותו?
אני- אתה בעצמך אמרת שקוראים לי אוור נכון? אז תקרא לי אוור. לא ניקול.
לירון מחייך חצי חיוך, ומתקרב אלי שוב.
רק שהפעם אני מהירה מספיק להצמיד את שפתיי לשפתיו, ולפני שהוא מבין מה קורה, אני מוסרת לו מסר טלפתי.
תסלח לי, אני חושבת. ואז אני מתרחקת ממנו, ורואה שהוא נרדם. ישר על המיטה שלו. בזכותי. בגללי.
אני חייבת להבין מה קורה, והדרך היחידה לעשות זאת, הייתה להרדים את לירון.
שמתי לב שהפסקתי לזהור.